ביאור שטיינזלץ על יבמות קי״ב

1 מיבזז בזיז מינה מתבייש ממנה, ולכן ייתכן שעבר זמן מסויים עד שבא עליה.

2 א ושואלים לגופה של ההלכה: עד שכופין אותו לחלוץ — ניכפנו לייבם! אמר רב: מדובר שם בשגיטה יוצא מתחת ידה, כלומר, שהיבם כבר נתן לה גט, ומאחר שנתן לה גט שוב אינו יכול לייבמה, אלא שהיא טוענת שלא נבעלה, ואין הגט מועיל להתירה לכל, ולכן היא צריכה גם חליצה.

3 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום "לא נבעלתי" — בין שהוא אומר "בעלתי", בין שהוא אומר "לא בעלתי", כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר שלשים יום — מבקשין הימנו ממנו שיחלוץ לה.

4 אם היא אומרת לאחר שלושים יום "נבעלתי" והוא אומר "לא בעלתי" — הרי זה יוציא בגט. שחזקה שבא עליה. אם הוא אומר "בעלתי", והיא אומרת "לא נבעלתי" — אף על פי שחזר בו ואמר: "לא בעלתי", צריך גט וחליצה. ומתוך ששנה כאן "צריך גט", משמע שבכל הענין מדובר כשלא היה לה גט!

5 אמר ר' אמי: הכוונה היא שצריכה חליצה עם גיטה, כלומר, צריכה חליצה בנוסף לגט שכבר קיבלה. רב אשי אמר: התם שם, כשקבע שהמקרה הוא בגט היוצא מתחת ידה, מדובר בגט שנתנו לה לזיקתו, שנתנו לה קודם שכנסה — כדי לבטל את זיקת הייבום, ואילו הכא כאן מדובר בגט שנותן לביאתו, שלאחר שבא עליה הריהי כאשתו ומותרת לכול על ידי גט זה.

6 מסופר: מעשה בהנהו אותם יבם ויבמה, שהיו שניהם מודים שלא בא עליה, דאתו לקמיה שבאו לפני רבא, אמר להו להם רבא לחכמים שלפניו: חלוצו לה עשו לה חליצה ושרו לה תיגרא ופתרו את עניינה. אמר ליה לו רב שרביא לרבא: והתניא והרי שנינו בברייתא שצריכה גט וחליצה! אמר ליה לו: אי תניא אם שנויה — תניא שנויה, וחוזרני בי מפני הברייתא.

7 בעא מיניה שאל אותו הון, בריה בנו של רב נחמן, מדרב נחמן אביו: צרתה מהו? אם כנס היבם את אשת אחיו נפטרה בזה הצרה, ואם לאחר זמן אמרה היבמה שלא בעל אותה, האם יש צורך באיזה מעשה כדי לפטור את הצרה מזיקת הייבום?

8 אמר ליה לו: וכי מפני שאנו כופין או לפעמים מבקשים את הבעל לחלוץ כדי לצאת מידי ספק ולהתיר את האשה, תיאסר הצרה? כי בעצם אנו מניחים שנבעלה, אבל כיון שאומרת שלא נבעלה, נמצא שהיא אוסרת עצמה לאחרים כי לפי דבריה עדיין זיקת ייבום עליה — ולכן אומרים שיחלוץ לה, אבל אין סומכים על דבריה עד כדי שנבוא לאסור את הצרה.

9 ב שנינו במשנה שהנודרת הנאה מן היבם לפני מות בעלה — מחייבים אותו לחלוץ לה. תנן התם שנינו שם במשנה במסכת נדרים, בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות מבעליהן בעל כורחם, ובכל זאת נוטלות כתובה.

10 והן: האומרת "טמאה אני לך", כאשר אשת כהן אומרת לבעלה שנאנסה — הוא חייב לגרשה, שכן הוא אסור בה, וכיון שהיא אנוסה — זכאית היא ליטול כתובתה. וכן האומרת "השמים ביני לבינך", כלומר, אין עדים בדבר, אלא השמים יעידו שאין אתה יכול לבוא עלי כראוי, וכיון שאין זו אשמתה — נוטלת כתובתה. וכן אם נדרה נדר "נטולה אני מן היהודים", כלומר, שלא תיהנה בתשמיש מכל אדם בישראל, משום שהדבר קשה לה.

11 חזרו אחר כך לומר, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, שרוצה להינשא לו, ומקלקלת על בעלה — ומכריחה אותו לגרשה ולשלם לה את כתובתה על סמך טענת שקר. אלא כך אמרו: האומרת "טמאה אני לך" — אין די בטענה בלבד, אלא תביא ראיה לדבריה. שאכן נאנסה. אם אמרה "השמים ביני לבינך" — יעשו דרך בקשה, כלומר, ינסו לפייס ביניהם ולתקן את הדבר.

12 אם אמרה "נטולה אני מן היהודים" — יפר חלקו, כלומר, יפר את הנדר במידה שהדבר נוגע לו, שהרי זהו נדר בדברים שבינו לבינה, ורשאי הבעל להפר אותו ומשמשתו, ותהא נטולה אסורה בתשמיש מן כל שאר היהודים.

13 איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים, שאלה זו: לפי המשנה האחרונה, אם אמרה "נטולה אני מן היהודים" והפר לה הבעל את חלקו, לענין היבם מהו הדין? האם חל נדר זה לגביו או לא? וצדדי השאלה: מי מסקה אדעתה דמיית האם מעלה היא על דעתה שימות בעלה ונפלה קמי ותיפול לפני היבם, וכדי לצאת ממנו היא נדרה, או שלא העלתה על דעתה שתיפול לפניו ולא נתכוונה לידור ממנו, שהרי בזמן שנדרה היא אסורה עליו.

14 רב אמר: יבם אינו כבעל, שלא נדרה ממנו כלל ויכול הוא לייבם אותה, ושמואל אמר: יבם הרי הוא כבעל לענין זה, שהנדר חל גם עליו ומחייבים אותו לחלוץ. אמר אביי: כוותיה כשיטתו של רב מסתברא מסתבר לומר, דתנן שכן שנינו במשנה: הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה — כופין אותו שיחלוץ. ואם איתא דמסקה אדעתה ואם יש מקום לומר שחוששים שהיא מעלה על דעתה להיפטר ממנו —

15 מבקשין מיבעי ליה צריך היה לו לומר ולא כופים, שהרי נתכוונה להפקיע את עצמה ממצות ייבום. ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים באשה שיש לה בנים מבעלה בשעה שנדרה, דכולי האי לא מסקה אדעתה שכל זה אינה מעלה על דעתה שימותו הבנים ואחר כך ימות בעלה ותפול לפני היבם.

16 ושואלים: אבל אם אין לה בנים, מאי מה יהיה הדין — שמבקשין ולא כופים? אם כן, אדתני עד שהוא שונה דין שונה ורחוק יותר אם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ליפלוג וליתני בדידה שיחלק וישנה בה עצמה חלוקה זו: במה דברים אמורים — בשיש לה בנים, אבל אין לה בנים — מבקשין!

17 אלא שמע מינה למד מכאן: לא שנא אינו שונה אם יש לה בנים, ולא שנא ואינו שונה אם אין לה בנים — כופין אותו, כדעת רב, שאין אומרים שהאשה התכוונה לכך אלא אם כן אמרה זאת במפורש, ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן סיוע לשיטת רב.

19 א משנה חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת, אם רצה כל אחד מהם להוציא לגרש את אשתו — יוציא בגט, ואם רצה לקיים אותה כאשתו — יקיים. מפני שהחרש, כשם שהוא כונס ברמיזה — שנישואיו אינם על ידי דיבור מפורש, אלא נסמכים על רמז — כך הוא מוציא ברמיזה.

20 וכן פקח שנשא פקחת ונתחרשה, אם רצה — יוציא, ואם רצה — יקיים, לפי שאין צורך בדעתה בגירושין. אם נשתטית השתגעה — לא יוציא, שאין הגט מועיל בה. נתחרש הוא או נשתטה אחרי הנישואין ולא החלים — אינו מוציאה עולמית, שהרי אין בו דעת לתת גט.

21 אמר ר' יוחנן בן נורי: מפני מה אתם אומרים שהאשה שנתחרשה יוצאה, והאיש שנתחרש אינו מוציא? שכן אם אין תוקף לגיטו של מי שהיה פיקח ונתחרש — מן הדין שלא יהא לו תוקף גם כשנתחרשה היא! אמרו לו: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, ומדוע? — שהאשה יוצאה בין לרצונה ובין שלא לרצונה, וכיון שלענין זה איננו זקוקים לרצון האשה, הרי גם אם אין בה דעת יכול לגרשה, ואילו האיש אינו מוציא אלא לרצונו, ומי שנתחרש, שאין בו דעת — אין רצונו נחשב.

22 העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה כשהיא קטנה, שנישואיה היו מתחילתם נישואין גמורים שכן האב משיא את בתו מדין תורה — שהיא יוצאה בגט, גם כשגדלה ושוב אינה ברשות אביה ואף שאין בה דעת. אמרו לו: אף זו כיוצא בה, כלומר, גם פיקחת שנתחרשה, דינה כקטנה שאין בה דעת ויוצאת בגט.

23 שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות חרשות, או לשתי אחיות פקחות, או לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת, או שתי אחיות חרשות נשואין נשואות לשני אחין פקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד חרש ואחד פקח — הרי אלו פטורין מן החליצה ומן הייבום, משום שכל אחת מהן היא ערוה ליבם, כיון שנישואיהן של האחיות היו שווים ובאים נישואי אשתו ומפקיעים את זיקת אחותה. ואם היו נכריות זרות זו לזו — יכנוסו יתייבמו; ואם רצו אחר כך להוציא — יוציאו.

24 ואולם, אם היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואין לשתי אחיות פקחות, אם מת החרש בעל הפקחת, מה יעשה פקח בעל הפקחת? — תצא אשת אחיו בלא ייבום וחליצה, משום אחות אשה.

25 מת פקח בעל הפקחת, מה יעשה חרש בעל הפקחת? — מוציא את אשתו בגט, שהרי אחות אשתו נפלה לפניו לייבום, ותוקף נישואיה וייבומה גדול יותר מאשר נישואיו שלו, שאינם אלא מדברי סופרים, ואילו אשת אחיו אסורה לעולם, שהרי אינו יכול לכונסה משום שהיא אחות גרושתו מדברי סופרים, ואף אינו יכול לפוטרה בחליצה הואיל וחרש הוא.

26 היו שני אחין פקחין נשואין לשתי אחיות, אחת מהן חרשת ואחת פקחת, אם מת פקח בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא החרשת משום אחות אשה. ואם מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל החרשת? — מוציא את אשתו בגט, משום שהפיקחת נפלה לפניו בזיקת ייבום, ותוקף זיקתה גדול יותר מאשר נישואיו עם אשתו החרשת, ואת אשת אחיו הפיקחת יוציא בחליצה, שהרי בן דעת הוא ויכול לחלוץ לה.

27 היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואין לשתי אחיות, אחת חרשת ואחת פקחת, אם מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? תצא החרשת משום אחות אשה.

28 מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? — מוציא את אשתו בגט — כשם שכנסה כך מוציאה, ואשת אחיו אסורה לעולם, שאין לה תקנה כי היא אסורה בייבום משום אחות גרושתו מדברי סופרים, ואינו יכול לחלוץ לה, שהרי חרש הוא.

29 היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואין לשתי נכריות פקחות אם מת חרש בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — או חולץ או מייבם. ואם מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל פקחת? — לחלוץ אינו יכול מפני שהוא חרש, אלא כונס את היבמה, ואינו מוציא לעולם, שהרי זיקתה וביאתה יוצרים נישואין תקפים שאינם ניתנים להתרה על ידי גט של חרש.

30 היו שני אחין פקחין נשואין לשתי נכריות, אחת פקחת ואחת חרשת, אם מת פקח בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? אינה יכולה לחלוץ, שאין חרשת חולצת, אלא כונס את החרשת. ואם רצה להוציא — יוציא אחר כך בגט. מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל חרשת? — או חולץ או מייבם.

31 היו שני אחין, אחד חרש ואחד פקח, נשואים לשתי נכריות, אחת חרשת ואחת פקחת, אם מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — כונס, אם רוצה, את החרשת, ואם רצה אחר כך להוציא — יוציא. מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? — כונס את יבמתו ואינו מוציא לעולם, שהרי אינו יכול לגרשה.

32 ב גמרא אמר רמי בר חמא: מאי שנא במה שונה חרש וחרשת דתקינו להו רבנן שתיקנו להם חכמים על כל פנים נשואין מדבריהם, שהרי שנינו במשנה שצריכות לחלוץ, ומאי שנא ובמה שונה שוטה ושוטה שלא תקינו להו רבנן תיקנו להם חכמים נשואין כלל, אפילו מדבריהם? דתניא שכן שנינו בברייתא: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, שאין נישואי שוטה וקטן כלום!

33 והוא מסביר: בנישואי חרש וחרשת, דקיימא תקנתא דרבנן שמתקיימת תקנת חכמים, שנישואין אלה יכולים להתקיים, ולכן תקינו להו רבנן תיקנו להם חכמים נשואין, ואילו נישואי שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן שאין מתקיימת תקנת חכמים בענין זה, לפי שאין אדם יכול לחיות עם בן זוג שוטה, כפי שאומר הפתגם: אין אדם דר עם נחש בכפיפה בסל אחת, ולכן לא תקינו רבנן תיקנו להם חכמים נשואין.

34 ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה קטן שלא תקינו רבנן תיקנו לו חכמים נשואין, וחרש שתקינו ליה רבנן שתיקנו לו חכמים נשואין? ומסבירים: חרש, שלא אתי יבוא בעתיד לכלל נשואין מן התורה — תקינו רבנן תיקנו לו חכמים נשואין, על כל פנים מדבריהם, ואילו קטן, דאתי שבא לכלל נשואין מן התורה, לכשיגדל — לא תקינו רבנן תיקנו לו חכמים נשואין.

35 ומקשים: והרי קטנה, דאתיא שבאה לבסוף לכלל נשואין מן התורה, ובכל זאת תקינו רבנן תיקנו לה חכמים נשואין, שיכולים אימה ואחיה להשיא אותה ונישואין אלה אינם אלא מדברי סופרים! ומשיבים: התם שם עשו תקנה זו מפני טעם אחר — שלא ינהגו בה מנהג הפקר, שאם תינשא — ישגיח עליה בעלה, ואם לא — יש חשש שינהגו ביתומה זו מנהג הפקר.

36 ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה קטנה דממאנה שממאנת ויכולה לעקור את נישואיה על ידי מיאון, ומאי שנא חרשת ובמה שונה חרשת דלא ממאנה שאינה ממאנת ולא תיקנו בה דין מיאון? הרי לכאורה, כיון שגם נישואין אלה אינם אלא מדברי סופרים, היו צריכים לתקן שתוכל גם היא למאן! ומשיבים: שאם כן, שהיו מתקנים מיאון גם בחרשת,